אנחנו רוצים לשכנע אחרים בצידקת דרכנו.
אנחנו חושבים (ובצדק) שזיהינו סכנה אמיתית ורוצים להעניק השכלה זו לציבור. לעזור לו לפקוח עיניים כדי שידעו להיזהר ואף יתחילו לפעול בכיוון הנכון לדעתנו.
זה נורמלי לגמרי.
הדרך הלא נכונה: להביא "הוכחה" שאנחנו צודקים – והנגזרת של זה היא שהצד השני טעה – ואף אדם בעולם לא אוהב לראות שהוא טעה.
והבעיה גדלה פי כמה כאשר אנחנו לא מביאים "הוכחה" אלא "הוכחה חותכת/חד משמעית/הוכחה אדירה" – וזה מסביר לצד השני שהוא עוד יותר אדיוט – כאשר יש הוכחה כל כך ברורה והוא לא ראה את זה קודם…
זו דרך בטוחה ליצור לנו אויבים שילחמו בכל טענה שאנחנו אומרים וללא שום קשר לצדק/לאמת/לנתונים שהבאנו.
הפסד מושלם וידוע מראש.
הדרך הכן נכונה: למצוא משהו טוב שהצד השני עשה או חשב או האמין (ואפילו הכי קטן בעולם) – ולשבח את הדבר הטוב הזה (גם אם הוא קטנטן/חסר חשיבות/מובן מאליו וכו').
מה קורה לאדם ששיבחתם אותו שהוא צודק בנושא כלשהו?
האדם הזה מרגיש יותר בעל ערך.
יותר אוהב אתכם.
יותר רוצה את קירבתם.
ובעיקר – אזניו נפתחות לרווחה.
כעת הוא יכול לשמוע דעות אחרות.
כעת הוא יכול להתבונן, לראות את הנתונים שנביא לו ולחשוב לעצמו ובעצמו האם הנתונים נכונים.
אין לו את "הצורך האוטומטי" להצדיק את עצמו שלא טעה בזה שהוא יגיד לכם שהנתונים שהבאתם שגויים.
נגמר האוטומט והתחילה ההתבוננות.
וזה כל מה שאנחנו צריכים במאבק זה – שאנשים יתבוננו בנתונים ולא יפסלו אותם מראש כי אנחנו גרמנו להם להרגיש טועים.
זה 100% בידנו לקבוע האם הזולת יכנס איתנו לויכוח או שנשבח אותו על דברים טובים שלו והוא יפקח אזניים ועיניים ויתבונן באמת בנתונים שאנחנו מביאים.
כל שיחה יכולה להתבצע בדרכי נועם וללא ויכוחים, כעסים והאשמות – אם אנחנו נשכיל לשבח, לשבח ועוד לשבח את הזולת על דברים טובים שהוא עשה – בטרם נראה לו נתון כלשהו.
